TwitterFacebook

אחים, כעסים ושאר ירקות

 

"היום אחי עצבן אותי. הוא השתטח על המיטה שלי, רגל פה ורגל שם, עם השלט ביד- וצפה בטלוויזיה". מי מאיתנו, שיש לו אחים או אחיות, לא מכיר את הרגעים האלה שבהם רבים על השלט?
על אחים, כעסים ושאר ירקות. מאת: לאה טל.

שלום לכולם,

אני לא יודעת על מה אני כותבת, אבל אני כותבת.
אולי עוד יצאו כמה דברים טובים מהכתבה הזאת, למשל, שהיא תעניין אתכם…

היום אחי עצבן אותי. הוא השתטח על המיטה שלי, רגל פה ורגל שם, עם השלט ביד- וצפה בטלוויזיה. אחרי שראיתי אותו תהיתי לעצמי למה לעזאזל אני לא עושה את זה? הרי הוא מהבוקר עם הטלוויזיה, תופס עליה בעלות. השתטחתי גם אני על המיטה (של אחותי, אומנם) והחזקתי את הפלאפון ביד, במקום את השלט. רק שהוא ממש לא חשב שיש לי איזו זכות לראות גם את מה שאני רוצה.
התעצבנתי. לאט לאט הרגשתי איך שאני עומדת לצרוח עליו ואז הוא גם יוסיף כמה מהמכות החביבות שלו… אתם בטח מבינים על מה אני מדברת.
זה באמת מה שקרה. התעצבנתי עליו, קצת צעקתי אפילו, חטפתי לו את השלט מהידיים והעברתי מערוץ לערוץ להנאתי. הוא מיד תפס ריצה לאמא שלי, שבדיוק אפתה לי עוגת גבינה מיוחדת ואמר לה שאני חצופה קטנה, שבשיא העזות לקחתי לו את השלט מהידיים ושאני לא נותנת לו לראות. מיד אמא שלי באה, בלי לשאול אותי אפילו מה, מו ומי היה, ואמרה לי שאני מנהגת כמו ילדה קטנה ושהיא ממש נדהמת ממני. לפני שהיא יצאה מהחדר היא לא שכחה לעשות את הפרצוף הזה, שעושה לך את הנקיפות מצפון, אלה שאני כ"כ שונאת…
אחי התקרב אלי בחיוך ניצחון, לקח לי את השלט מהידיים וחזר לתנוחת ההשתטחות.
תסכול. זה מה שהרגשתי באותו הרגע. תחשבו איך אתם הייתם מרגישים אם אחיכם היה יום שלם מול הטלוויזיה וכשאתם רוצים לראות איזה 45 דקות עלובות של תוכנית שאתם אוהבים הוא לא נותן לכם ועוד הולך לאמא ורוטן עלי. ומה…? היא מצדיקה אותו.
לא ידעתי מה לעשות. חשבתי לעצמי: יש לי שתי אפשרויות, או שאני מרביצה לו על החוסר צדק שנעשה פה או שאני שותקת.
אז שתקתי.

עכשיו, בדיוק ארבע שעות, 19 דקות ו-22 שניות אחרי שהכל קרה, הכל כ"כ בסדר איתי ואני מרגישה כ"כ טוב עם עצמי. אחרי שבחרתי באפשרות השנייה (להלן: שתיקה) הייתי עצבנית במשך 4 דקות פעוטות בערך, אבל דברתי עם אחי כאילו כלום לא קרה ואפילו ראינו ביחד כמה מהסרטים החביבים עליו, ועלי לא…

אז מה אני בעצם באה להגיד בזה? לפעמים אנחנו נתונים בסיטואציות כאלה שהתגובות שלנו הן מהירות מידי. לרוב התגובות האלה הן שליליות, תגובות של כעס, עצבים, צעקות ולפעמים אפילו מכות. אני פשוט תוהה לעצמי למה תמיד חייבים להגיב בצורה כזאת.
היום, כשבחרתי באפשרות השתיקה חשבתי לעצמי, הרי מה? מי יזכור את כל העניין הזה בעוד 10 שנים? מי יזכור את זה שנה? יומיים?
אם הייתי מתעצבנת ומרביצה לו הייתי מוסיפה לעצמי נקודה טובה וזוכרת אותה? מה זה יעזור אם אני אצעק על אחי? להפך! אם אני לא אצעק אני ארגיש סיפוק כ"כ ענקי מעצמי, כי זה בעצם לא קל לשתוק ולהבליג כשמעצבנים אותך.
במיוחד אנחנו, בני נוער שנמצאים בגיל ההתבגרות, זה הזמן שבו אנחנו בונים את עצמנו, את האישיות והאופי שלנו. ככל שנבליג ונעשה את הדברים יותר טובים ממה שהם אנחנו נבנה את עצמנו ונעזור לאישיות שלנו להיות יותר ויותר טובה.

"שני ירחים" הוא ספר מקסים שקראתי לפני חודשיים ואני ממליצה עליו בחום. הספר לא כ"כ מוגדר בעלילה שלו, אבל הוא נתן לי כ"כ הרבה לחיים עם כמה משפטים מאוד מיוחדים שכתובים בו.
אחד המשפטים אומר, "במהלך חיים שלמים, מה זה כבר משנה?" וזה מתקשר מאוד לכל מה שאמרתי כי את כל הדברים הקטנטנים, אלה שגורמים לנו לכעוס, לצרוח, ואפילו לשבת בדיכאון בחדר ולזרוק דפים מקומטים על הרצפה, את כל הדברים הקטנטנים האלה אנחנו לא נזכור.

וכך, במיוחד בשביל הסיום, נזכרתי בידיד שלי. דברנו לפני שבוע כשהוא היה בלי מצב רוח בכלל, אז אמרתי לו משפט אחד שאני חושבת שהוא נכון מאוד, "לעזאזל, צא מהדיכאון, כי זה רק רגע קטנטנן אחד, כ"כ קטן, מתוך 120 שנה שאתה פה".

אז מקסימים שלי, מכל רגע כזה מרגיז, מציק ומעיק, תשדלו לסחוט את הטוב. תאמינו לי, הסיפוק שתרגישו יהיה הגמול והוא יהיה ענקי.

לאה

Leave a Reply

פורום תמיכה
תמיכה במייל
לאתר