TwitterFacebook

אין חירות בלי שוויון

"חירותנו כעם, כאומה, ניתנה לנו ובצדק. חובה עלינו לדאוג להיות בני-חורין באמת: לחיות את חיינו כשווים, כלומר לתת לחירות להתקיים במציאות היחידה בה היא יכולה – במציאות של שוויון מוחלט". דרור מזרחי, עורך חשבון נפש ומפרש את המושג "חירות".

מבחינה הלכתית יהודית, נהוג להעלות על נס את חשבון הנפש הפנימי בין אדם לחברו, במועד השני לחגי תשרי, הוא יום הכיפורים והסליחות. ביום זה, כידוע, ישנה תשומת לב (אצל חלק יותר, אצל חלק פחות) על חשבון הנפש הפנימי שמוטב שיעשה כל אדם, וינסה לכפר בדרכו הדתית או האישית, על חטאים שבין אדם למקום, כלומר בין אדם לאלוהיו (באשרו הוא, ובאם הוא מאמין בו) ובין אדם לחברו. אני, לעומת זאת, כאדם חילוני למדי, רוצה דווקא לדבר על חשבון הנפש הפנימי, ואולי גם החיצוני, שלנו, כחברה, ולא ביום הכיפורים, כי אם בחג החירות – חג הפסח, בו, ע"פ המקורות, הוצא עם ישראל, ביד חזקה ובזרוע נטויה כמובן, מארץ מצרים. יצא מעבדות לחירות, והפך לעם בן-חורין אחרי מאות שנות עבדות קשות ומרות, בהן דוכא והושפל ע"י המצרים.

ובכן, כל תלמיד ותלמידה בשנותיהם האחרונות בתיכון, מגיעים ללמוד את מקצוע האזרחות. בין הנושאים העיקריים שמועלים בשעורי המקצוע, אם כי לא בצורה מספקת או רצינית, ע"פ תכנית הלימודים של משרד החינוך, עולה נושא המחלוקת בין הליברלים (כלומר תומכי הזרם הליברלי, המזוהה בעיקרו עם הימין או המרכז הקפיטליסטי) לסוציאל-דמוקרטים (זרם הקרוב יותר לסוציאליזם ומזוהה עם השמאל), היינו בין אלו המקדשים כערך עליון את החירות, לבין אלו המקדשים כערך עליון את השוויון.

באורח פלא כמעט, ניתן לשרטט קו דמיון מבהיל בין היחס שמעניקה כיום החברה הישראלית (זו החוגגת את יציאתה ההיסטורית מעבדות לחירות) למיעוטים בתוכה ולעם אותו היא כובשת – הרי הוא העם הפלסטיני, לבין היחס שהעניקה לה עצמה המצרים בארץ מצרים.

אם נחזור לאותו סיפור מקראי עתיק של דיכוי בני ישראל במצרים, נראה שגם שם, ועל כך בהחלט יש להתגאות ואת זה בהכרח, בעיני, יש לקדש, בכל סיפור ההגדה של פסח, ובכלל, ישנו סימן מובהק למצפון אנושי ולזיק הומאני ראוי להערצה. כבר אז, שעה שנתן פרעה את הפקודה המרה להשליך כל בן עברי שנולד ליאור, קמו המיילדות המצריות וסירבו סירוב מצפוני, במעשה של גבורה ממש, והשאירו בחיים את העוללים שזה עתה נולדו לבנות ישראל: "…וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים…" [שמות, א', י"ז].

אך לא רק מצפונן של המיילדות היה לסימן מתריע לטעות הפטאלית של פרעה, בדוכיו את בני ישראל, אלא גם קרוביו של פרעה, יועציו, עבדיו, התריעו בפניו על הסכנה שבדיכוי בני ישראל, פן תאבד מצרים: "…וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ–שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם…" [שמות, י', ז'].

כיום, חודשיים לפני שימלאו 40 שנים לכיבוש הישראלי על השטחים, אנחנו רואים מצב דומה – ישנם אנשים בעלי מצפון: כל אותם סרבני מלחמה (לא רק סרבני הגיוס, אם כי גם הם), הפועלים בדרכים שונות נגד הכיבוש – אם בהפגנות, אם בפעילות בעלת אופי סולידארי, כמו סלילת כבישים לכפרים פלסטינים (ע"ע פעילות תנועת "תעאיוש" בכפר דאר אל-ח'נון), ארגון שיירות מזון ובניית בתי פלסטינים שהוחרבו בידי הצבא ועוד פעולות הומניטאריות דומות. פעולות אלו, שבחלקן אני עצמי לוקח חלק, מסמלות במובהק את ההתראות החוזרות והנשנות, שעל ישראל לחדול מדיכוי הפלסטינים, ולפעול להשגת עצמאות עבורם, לשחרר את השטחים הכבושים, ולבנות יחסי שלום כוללים, פן תאבד. התראות אלה, המגיעות בצורות שונות, ומגורמים שונים, דומות בהחלט לאלו שהגיעו אל פרעה בזמנו מיועציו כאמור – "…שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים… הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם…". באמרי "התראות המגיעות אל ישראל" הכוונה היא למצב הקשה שאנו נוכחים לו עם השנים, ככל שמעמיק הכיבוש – ככל שהכיבוש פוגע בחייהם של הפלסטינים ומאדיר את השנאה כלפי העם הכובש, כך נבנה ומתחזק יצר הנקם מצדם, דבר שמעודד את התסכול ואת פעולות האיבה כלפי ישראל.

בבואנו לעסוק במונח חירות, אם לתת לדיון המרכזי של הטכסט הזה כיוון נוסף, דומה שהתנגשות המונחים קשה. מקומם היה לשמוע היום ברדיו למשל את הדיווח שבישר שלרגל חג הפסח, יוטל עוצר על השטחים. אפשר שהידיעה הזו למעשה עברה מאזנו של המאזין הישראלי-יהודי הממוצע והלאה, אך לעצם העוצר יש משמעות אדירה עבור הפלסטינים. משמעותו של עוצר שמוטל על השטחים עבור הפלסטינים היא חד וחלק שיבוש קשה של אורחות החיים המינימאליות ממילא. המשמעות הפרקטית היא שאין יוצא ואין בא מהשטחים, כלומר שמי שנזקק לטיפול רפואי, או רוצה לצאת לעבודה ולהתפרנס, או להגיע ללימודים, או כל דבר אחר, פשוט ימתין עד אשר תחליט ישראל לבטל את ההחלטה השרירותית להטיל עוצר, או במילים אחרות, עד שתסתיימנה ארוחות החג של יהודים.

חירותנו כעם, כאומה, ניתנה לנו ובצדק. חובה עלינו לדאוג להיות בני-חורין באמת: לחיות את חיינו כשווים, כלומר לתת לחירות להתקיים במציאות היחידה בה היא יכולה – במציאות של שוויון מוחלט. להיאבק להפיכת המדינה לכזו שמהשוויון נגזרת החירות – מעצם היותנו שווים כבני אדם, יש לנו את החופש לקיים את אורחות חיינו. אפשר להשליך זאת על מרבית תחומי החיים ותחומי מאבקי המיעוטים בארץ – מאבק הקהילה הגאה, מאבקן של הנשים, של ערביי ישראל, של העניים, המובטלים, הנכים, המזרחים ושאר קבוצות המיעוט החיות בחברה. אל לנו לממש את חירותנו במחיר גזילת חירותם של אחרים. עד שכולם לא יהיו שווים, דומה שגם לנו יהיה קשה לממש חירות אמיתית.

 

___________________
דרור מזרחי הוא יו"ר תנועת הצבעים שלנו – נוער גאה למען שוויון ומיעוטים

http://www.Tzvaim.org

Leave a Reply

פורום תמיכה
תמיכה במייל
לאתר