TwitterFacebook

בוש הומופוב. ואתם?

מאת: רעות קמק

"להיות הומו זה קשה". "אני צריכה לשקר להורים שלי על מי שאני". "זה חטא, זה עבירה על צו אלוהי" – סטייה או שגרה? גאווה או בושה? המציאות הבלתי נסבלת של הקיום?

יש שטוענים שהאופנה החדשה היום היא לצאת מהארון.
פתאום כולם נמשכים לכולם "אנחנו פתוחים לכל, מנסים, מתנסים, למה לצמצם אפשרויות אם אפשר ליהנות מכל העולמות?"
אם לא הספקת להכריז שאתה הומו/לסבית דו-מיני/ת לפחות פעם אחת בחייך, משמע שאתה לגמרי אאוט.
מצעד הגאווה הפך להיות אחד האירועים הגדולים ביותר של השנה, אנשים מגיעים כדי להראות, להישמע, להיתמך, לתמוך או אפילו סתם בשביל האווירה המיוחדת. יותר ויותר אגודות, עמותות, קבוצות תמיכה ויעוץ נפתחות, לנוער הומוסקסואל, למשפחה של הנוער, לחברים, לחיות המחמד… אין ספק שלהתעלם מקיום האוכלוסייה ההולכת ומתפשטת הזאת אי אפשר.
ולמען האמת אי אפשר להאשים אותם. החברה ההומו-לסבית סבלה מאז ומתמיד מקיפוח, השפלה, התכחשות, ענישה, וכתם שחור התנוסס על שמם מאז ומתמיד, הם נחשבו סוטים, חולי נפש, פדופילים, אנסים, נכים… מאז ומתמיד זה היה נושא שנוי במחלוקת. בתנ"ך "משכב זכר" נחשב איסור בל יעבור, חטא קשה לעיכול אפילו יותר מגילוי עריות או אונס. בתקופות "מתקדמות יותר" אותם מעטים שהעזו לנסות להגשים את אותם יצרים פנימיים [בסתר כמובן] ונחשפו טופלו בשוק חשמלי או ניתוח קטן שכלל הוצאה של חלק מהאונה השמאלית במוח, במקרה הטוב, או הוצאו להורג.
בתקופתו של היטלר, הומואים, לסביות ונכים הוצאו להורג יחד עם היהודים, הם הגיעו הישר למחנות ההשמדה, ללא סלקציה.

"הפחד הוא טבעי. לאנשים יש נטייה לפחד מכל מה ששונה ולא מוכר להם, כל מה שלא נחשב נורמאלי בעיניהם, כל מה שלא רגיל. קשה להם להבין את אותם אנשים. הם חושבים, בטוחים לפעמים, שהם אלה שבוחרים את סגנון החיים שלהם, הם אלה שבוחרים איך לחיות, אין בזה שום הגיון אבל מי אמר שהמוח האנושי הוא הגיוני?"

בימינו, דברים כאלה מזעזעים ומחרידים כל אוזן אליה הם מגיעים. ובכ"ז גם בזמנים ליברליים [לכאורה] בהם אנו חיים, קשה להתעלם מדיווחים שונים של תקיפות על רקע הומופובי – לפני כשנה שוטרים תקפו זוג הומוסקסואלים שטיילו להנאתם, אחד התאשפז במצב קשה, השני – נהרג. והסיבה לתקיפה? שמורה בליבם של השוטרים.
הוסטלים מלאים בבני נוער שהוריהם זרקו אותם מהבית לאחר שיצאו בפניהם מהארון.
השפלה חוזרת ונשנת של הסביבה לאותם "בחורים נשיים" ו"בחורות גבריות".

אז מה זה בעצם הומופוביה?
Homophobia- Fear of sameness, monotony or of homosexuality or of becoming homosexual
[ע"פ מילון הפוביות]

או בתרגום חופשי – פחד מזהות [דמיון], מונוטוניות הומוסקסואליות או הפיכה להומוסקסואל.
הומוסקסואל, ע"פ אבן שושן הוא "אדם בעל תאווה מינית בלתי נורמאלית אל בני מינו"
לכאורה, אם כך, נדמה שפחד מאותם הומוסקסואלים מזוהמים היא טבעית נכונה ונבונה. כל אדם שמחזיק בשפיות דעתו, במיוחד אדם יהודי מאמין [שהרי ע"פ התנ"ך אחד החטאים הגדולים ביותר הוא משכב זכר] ייגעל, יירטה, ינסה לתקן ולשנות או לפחות לברוח כל עוד נפשו בו מאותו מצורע מטורף, שחס וחלילה לא ידבק באותה מחלת נפש שגורמת לאותו סוטה מלוכלך לחשוב בצורה מעוותת שכזאת.

"בטח שהומוסקסואליות זו סטייה! תגידו לי, ראיתם פעם זוג הומואים שבאמת מאושר, לתקופת זמן? האם ראיתם הומו ללא חור? ללא איזו חריגה בנורמה בתהליך הגדילה שלו, שגרם לעיוות הזה?"

ואם נדמה לכם שאותם דעות קדומות שיפוטיות שייכות רק לאותה אוכלוסייה מתבגרת ונעלמת, לאותם גברים ונשים שגדלו, כך נראה, באווירה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים, אתם טועים בהחלט.

לא רק מבוגרים ושומרי מסורת מחזיקים בדעות הנוקשות האלו, בחשיבה שאומרת להשמיד את כולם, גם ילדיהם ואפילו הנכדים, שמצליחים יופי להיות מושפעים מהחברה כשמדובר בבגדים, בנעליים, בסמים, באלכוהול, כל מה שקשור בהליכה המקודשת הזאת בתוך העדר, מעזים להתעלם מההכרזות של העולם על פתיחות וליברליות ומסרבים בכל תוקף לקבל את השונה מהם.
והשאלה הנשאלת היא מאיפה זה בא?מאיפה מגיעים כל השנאה הבוז הסלידה והפחד?
פסיכולוגים טוענים ש"הפחד הוא טבעי, לאנשים יש נטייה לפחד מכל מה ששונה ולא מוכר להם, כל מה שלא נחשב נורמאלי בעיניהם, כל מה שלא רגיל. קשה להם להבין את אותם אנשים, הם חושבים, בטוחים לפעמים, שהם אלה שבוחרים את סגנון החיים שלהם, הם אלה שבוחרים איך לחיות, אין בזה שום הגיון אבל מי אמר שהמוח האנושי הוא הגיוני?"
אנשים מאמינים טוענים שהם הולכים כנגד חוקי האלוהים "אלוהים אמר גבר הולך עם אישה ואישה הולכת עם גבר זה לא הגיוני ולא נכון מה שהם עושים, 'פרו ורבו' זוכרים את זה? אנחנו כלי להולדת ילדים מה התועלת בזה שהם ביחד? שישלימו עם הטבע" הטיעון הזה יכל אולי לעבוד ללא פרט אחד – הם קיימים. בכל מקום. הומואים, לסביות, דו-מיניים טראנס ג'אנדרים, הם לא נדירים כמו שנדמה לנו לפעמים. אנחנו יכולים להתכחש, להתעלם, להקשות על חייהם ועדיין, הם לא ייעלמו מן העולם, אפילו הם "טעות של הטבע", אפילו הם המצאה של עצמם ואת זה אי אפשר להכחיש. והאמת חזקה יותר מהאמונה.

 

"זה מגעיל אותי, אני לא יכול לסבול את המחשבה הזאת שמישהו, שגבר, ייגע בי. עצם המחשבה, הידיעה שיש אנשים שעושים את זה עושה לי רע"

 

אבל רגע לפני שאנחנו יוצאים בהאשמות נחרצות כנגד אותם הומופובים אנחנו צריכים לזכור מספר דברים – אלה הסובלים מהומופוביה, לא יכולים להיאבק בה, ירצו כמה שירצו. הפחד הוא אמיתי ומוחשי בדיוק כמו כל פחד אחר, פוביה [דחלת] היא פחד חזק בלתי נשלט שמתבטא בהרבה מאוד דרכים, פיזיות ונפשיות. הומופוביה, כמו כל פוביה אחרת, נובעת ממעמקי מוחו ונפשו של אותו אדם הסובל ממנה. העולם מלא בפוביות, כל דבר שמתקיים, יש מי שיפחד ממנו, טבעי, נורמאלי או שונה. זה יכול להיות פחד ממקקים, מעכברים, מגבהים, ממקומות פתוחים, סגורים, מלאים, ריקים… הרשימה עוד ארוכה.
ועדיין לא כל 'שונא הומואים מצוי' הוא הומופוב ועל זה הדגש.
"יש אנשים ששונאים חרקים ברמה כזאת שהם נהנים להרוג אותם. זה עושה להם טוב. ויש אנשים שבאמת ובתמים מפחדים מהם מעצם הנוכחות שלהם. אי אפשר להגיש שכל אדם שתוקף הומוסקסואל עושה את זה כהגנה עצמית ומפחד טהור כמו שאי אפשר להגיד שכל מי שעושה זאת עושה זאת למען הנאתו האישית." מזכירים לנו אותם פסיכולוגים ואיך אפשר להבחין בהבדל? "אי אפשר וגם לא צריך. מה זה משנה מה המניעים של אדם לעשות דבר מסוים? ובכלל מי אנחנו שנשפוט? האם משנה לנו התהליך שהביא לתוצאה או התוצאה עצמה?"

 

"נער שמגלה שהוא הומו ושהופך ללעג או לקורבן התעללות פיזית מצד חבריו,
לא יכול לחזור הביתה ולמצוא הורים שיגידו לו 'זה בסדר, בן, גם אימא ואבא כאלה'  ".

 

דוד, בן 21, בן למשפחה מסורתית [לא דתית!] מירושלים הוא הדוגמא הקלאסית ל'הומופוב המודרני'.

– מה בעצם כ"כ נורא בהומוסקסואלים?
"זאת שאלה בכלל? דבר ראשון זה אי ציות לחוקי התנ"ך. מעבר לזה, זה מגעיל. אין לי מילה אחרת זה פשוט מגעיל אותי, אני לא יכול לסבול את המחשבה הזאת שמישהו, שגבר ייגע בי. עצם המחשבה, הידיעה שיש אנשים שכן עושים את זה, עושה לי רע. אני נגעל מהם, מרחם עליהם כמעט".
– מרחם..? למה אתה מרחם עליהם?
"כי הם עושים את זה בשביל תשומת לב. הם מחפשים דרך שיתייחסו אליהם, שיראו שהם קיימים. מחפשים איך להיות שונים. אבל יש דרך לעשות את זה. זאת בטח לא הדרך. אני לא מבין מה אין להם טיפת אמונה? אין להם אלוהים?!"
– זה לא בהכרח קשור לאמונה, יש לא מעט מקרים של הומוסקסואלים דתיים, שומרי מצוות..
"זה בלבול שכל! אין דבר כזה! מי שבאמת מאמין באלוהים לא יעבור על המצוות שלו! התנ"ך הוא לא "מצווה כבקשתך", אתה לא בוחר איזה מצווה לקיים ועל איזו לוותר. או שיש לך אלוהים או שלא. בתנ"ך כתוב במפורש – משכב זכר אסור! זה חוק בל יעבור. אתה לא יכול לעבור על הכלל הזה לשמור שבת ולחשוב שזהו, אתה פטור."
– אתה צריך להבין שזה לא נובע מתוך בחירה, אף אחד לא קם בבוקר ואומר לעצמו "מהיום אני הומו"
"נו אז מה נראה לך? שזה באמת עובד ככה? שהם נולדו כאלה? ראית פעם ילד בן שלוש אומר "אני אוהב בנים"?
– ומצד שני גם לא ראיתי הרבה ילדים בני שלוש שהכריזו "אני אוהב בנות". ובכלל, זה חלק מההוויה שלך זה משהו שאתה לומד לגבי עצמך עם הזמן..
"אני אגיד לך מאיפה זה בא, זה בדיוק מהמקום הזה שאנשים כמוך מעודדים אותם, שמים את הזרקורים עליהם, נותנים להם במה לזהם. אז למה אתם מצפים? זה לא חלק מההוויה של אף אחד ולא שום דבר- מהבית. הכול מהבית. חינוך קלוקל או משהו. ובגלל זה אני יכול להיות בטוח שאף אחד מהמשפחה שלי לא יצא כזה. אנחנו למזלנו קיבלנו חינוך טוב. אנחנו באים מבית טוב."
– אז האשמה היא בעצם בהורים שלהם?
"של חלקם, כן. ראיתם פעם זוג הומואים שבאמת מאושר, לתקופת זמן? שלא מחפש בצד "ריגושים" נוספים? האם פגשתם איזה זוג, שעצם הקשר בניהם, ממלא את החור שיש לכל אחד מבני הזוג? ועוד לפני שתגיבו- האם ראיתם הומו ללא חור? ללא איזו חריגה בנורמה בתהליך הגדילה שלו, שגרם לעיוות הזה?"
– אתה לא חושב שאלוהים ברא אותם בצורה מסוימת כי ככה הוא רצה שהם יהיו?
מה פתאום! אלוהים לא ברא אותם ככה. יש לו תוכנית בשבילנו. אנחנו בדיוק כמו בטבע, צריכים לשרוד, אם כל אחד יחליט פתאום שהוא כזה בחיים לא תהיה לנו המשכיות. אלוהים לא טועה. הוא לא עושה טעויות.
– אז מה אתה מציע? פשוט להתעלם מהקיום שלהם? להתייחס אליהם כאל סוטים? כחולי נפש? לנסות ל'תקן אותם'?
"בטח שזו סטייה! ובטח שאפשר לתקן אותה! אתם שמים לב מה אתם מנסים לטעון?! שאדם לא מסוגל לשלוט בעצמו? שהוא עבד ליצרים שלו? גם למי שסובל מהשמנת יתר, תגידו שאין מה לעשות, שהוא נועד לאכול ולספק את יצריו עד שיתפגר?! לא. אתם תטפלו בו, כי הוא מזיק לעצמו. אתם לא תקימו קבוצות שיגידו לו שהוא בסדר כמו שהוא כי הוא לא. ומצעד הגאווה הזה למה זה טוב? לעשות רע? להגעיל את העולם? הם מתנהגים כמו ליצני הולכים ורוקדים ברחובות חצי ערומים. מה זה צריך להיות? ועוד במיוחד עכשיו כשרוצים שיהיה כזה גם בירושלים איך ששמעתי את זה, נהיה לי רע"

"החיים כהומו הם לא קלים, הרבה יותר קל להיות סטרייט. זה הרבה יותר פשוט, להתקבל בחברה להיות אתה, אין סודות מכל העולם אתה יכול להתעסק רק בדברים של היומיום בלי שיהיה עליך עומס, אתה יכול להיות מי שבא לך להיות."

אורי בן 24 הוא ההפך המושלם כמעט מדוד. הוא עם אלוהים מזמן ניתק קשר, את הכיפה הוא פגש בפעם האחרונה בבר מצווה, רק עכשיו חזר משנה במזרח, עוד לא לגמרי התאפס הוא בשאנטי שלו ואין לו בעיה עם אף אחד. רק דבר אחד משותף לו ולדוד – השנאה והפחד מהחברה ההומוסקסואלית.
"תקשיבו, אני לא מתכוון לנהל עכשיו דיאלוג על מה זה הומו מזה לא הומו לא מעניין אותי מאיפה זה בא ולמה אני רק יודע שזה מגעיל, זה דוחה וזה נוגד את חוקי הטבע, זה טעות, סטייה, זה קורה שהטבע טועה אין מה לעשות. אני לא אומר להלחם בזה, בהם כי זה לא יעזור אני רק אומר שאם הם חייבים לעשות מה שהם עושים, שיעשו את זה רחוק ממני. לא כל אחד צריך לדעת מה קורה אצלהם, ברגע שהם מוציאים את זה החוצה – זה הופך להיות הבעיה של כולנו. אני לא מבין למה אני צריך לשבת בפאב ושפתאום איזה הומו יבוא וייגע בי חופשי, מה אני צעצוע?! אני רואה אותם ויש לי צמרמורת, לא רוצה לחשוב שאני יכול ללכת ברחוב ופתאום גבר יאנוס אותי"
הוא לא היה מוכן להרחיב הרבה מעבר לזה אבל לשאלתנו הוא שמח לאשר ש"לסביות לא מפריעות לי. שיעשו מה שטוב להם אמרתי כבר, כל עוד זה לא פוגע בי, למי אכפת".
"אימא, אבא, אני הומו".

"אימא, אבא, אני הומו"

אין ספק שאחד הרגעים הקשים ביותר להומו / לסבית, לאחר הגילוי וההשלמה העצמית, הוא היציאה מהארון.
הפחד מפני תגובות עוינות, מחוסר קבלה והשלמה של הסביבה הקרובה ומעל הכול של ההורים והמשפחה.
"ההבדל בין הומואים, לסביות, בי וטרנס לכל שאר המיעוטים מלידה בעולם, כולל יהודים, הוא שהומו, למשל, הוא היחיד שנולד מעבר ל "קווי האויב" בכל קהילת מיעוטים אחרת, ולא משנה איזה, כל חבר חדש מוקף מיד בבני משפחתו, כולם בני אותו מיעוט. ילד יהודי או שחור יכול לחזור הביתה מבית הספר בדמעות ולהגיד שהכו וקיללו אותו בשל צבעו או דתו ולגלות הורים ואחים תומכים וסימפטיים, שיגידו לו עד כמה אותם מקללים הם גזענים, בורים ורשעים וגם לשכנע אותו שזה נכון. הוא רואה סביבו אימא שחורה או אבא יהודי ומסביבם דודים, שכנים ומכרים, שכולם יוצרים שכבת מגן שעוזרת לו להתפתח בתור מי שהוא, לתוך קהילה תומכת. אצל הומואים זה לגמרי אחרת. נער שמגלה שהוא הומו ושהופך ללעג או לקורבן התעללות פיזית מצד חבריו, לא יכול לחזור הביתה ולמצוא הורים שיגידו לו, "זה בסדר, בן, גם אימא ואבא כאלה". להפך, במקרים רבים הבוז והלעג שהיו מנת חלקו ברחוב מוכפלים וכואבים פי כמה אם גם בבית יודעים. אצל רבים זה מצב שכמעט אין ממנו מוצא." – קובי שם- טוב.

"האמת? החיים כהומו הם לא קלים, הרבה יותר קל להיות סטרייט. זה הרבה יותר פשוט, להתקבל בחברה להיות אתה, אין סודות מכל העולם אתה יכול להתעסק רק בדברים של היומיום בלי שיהיה עליך עומס, אתה יכול להיות מי שבא לך להיות. גם להיות לסבית זה יותר קל אני חושב. מקבלים אותם יותר טוב בחברה. אני יודע שמבחוץ הכול תמיד נראה הרבה יותר טוב "הדשא של השכן ירוק יותר וכל אלה וזה לא שאם אני אצא עכשיו מהארון כולם יפחדו ממני אבל מה שבטוח, רוב האנשים לא יגיבו טוב".

יובל, הומוסקסואל בן 16 פותח לנו שער לעולמו:

"אם אני לא טועה, גיליתי על עצמי בגיל 10 בערך… שזה כיתה ו' ז"א, זה לא בדיוק שגיליתי, אני מניח שתמיד ידעתי, לקחתי את זה כמובן מאליו, זה לא שקמתי יום אחד בבוקר ואמרתי לעצמי 'אתה הומו'. מאז אני בארון. בערך. אני לא יודע זה מוזר. חלק מהחברים שלי יודעים וחלק לא, אני די עשיתי סלקציה למי לספר, כי פחדתי. פחדתי לצאת מהארון. פחדתי שלא יקבלו אותי שלא יבינו אותי, אבל הכי הרבה פחדתי שההורים שלי ידעו, הם שניהם באים ממשפחות דתיות, וידעתי שהם ייקחו את זה רע.
לקח לי המון זמן לספר אפילו לאלו שכן רציתי שידעו. כשסיפרתי לידידה שלי, זה היה אחרי המון זמן שהכרנו, אחרי שהיא נפתחה אלי המון וגם אז, כשהיה לי ברור איך היא תגיב היה לי קשה להגיד את זה בקול. והיא הראתה לי את הדברים, את העולם שלי, בצורה שונה, היא הייתה כ"כ פתוחה עם כל זה וכ"כ ניסתה לתמוך ולעזור גרמה לי להבין שזה הרבה יותר משמעותי ממה שחשבתי שזה. שזה לקבל להבין ולהיות מי שאני. אתה מגיע לפרשת דרכים ואתה אומר לעצמך 'אתה יכול להתכחש או להבין ולהשלים. הדבר היחיד שיקרה אם תמשיך להתכחש זה למנוע מעצמך להיות שלם ומאושר' וזה תהליך קשה, להשלים עם עצמך, אבל אתה חייב את זה לעצמך. ולמרות שניסיתי בכל דרך אפשרית לשכנע את עצמי שאני מישהו אחר, ניסיתי להתקרב לבנות, להתאהב בהם, לשכנע את עצמי שאני נמשך אליהם אבל הבנתי בסופו של דבר שאתה פשוט מונע מעצמך אושר, אתה לעולם לא תוכל לבנות את עצמך כמו שצריך אם תראה את עצמך כאאוט סיידר של החברה אז עבדתי על עצמי ולאט לאט סיפרתי לעוד אנשים שכולם באמת היו שם בשבילי ותמכו בי והכול היה נפלא עד שסיפרתי לאבא ואימא. אני אפילו עד עכשיו לא מבין מה גרם לי לספר להם, שלושה ימים לפני היום הולדת 16 שלי. אני מניח שפשוט רציתי שזה יהיה מאחורי ואמרתי לעצמי 'מה זה כבר משנה עכשיו עוד שנתיים או עוד עשר שנים? לפחות עכשיו הם לא יעיפו אותך מהבית' וכשחשבתי על זה קצת יותר לעומק הבנתי כמה זה עוצר אותי מלהיות אני. אז פשוט הלכתי וספרתי להם. אני מניח שמאז ומתמיד הייתה לי מין פנטזיה בראש שאני בא להורים שלי ומספר להם והכול כ"כ נפלא והם תומכים בי והכול מסתדר טוב, אבל במציאות שום דבר לא היה טוב. הם לקחו את זה ממש קשה, אמרו לי לא לספר לאף אחד ולהגיד למי שכבר סיפרתי שזה לא נכון. הם אמרו 'אל תדאג אנחנו נוציא אותך מזה, יהיה בסדר'. בסופו של דבר הלכנו לפסיכולוגית היא שאלה אותי אם אני מקבל את עצמי ואם טוב לי עם זה. אמרתי שכן והיא הציעה שאבא ואימא יבואו לפגישות איתה, אמרה שאין לי שום בעיה ואבא התעצבן עליה. למען האמת אני לא חושב שהם ממש מקבלים את זה עד היום.עדיין יוצא להם לדבר איתי על אשתי לעתיד ועל החברה ש [לעולם לא] תהיה לי. לפעמים בא לי לצרוח להם 'לא אישה! בעל!' הם נכנסו להכחשה עמוקה זה מה שבטוח. מה אני מרגיש עם זה? לא יודע מן הסתם כמו כל אדם אחר שהתנפצה לו בועה. הייתי נאיבי."
ומה הלאה? למה אתה לא יוצא לגמרי מהארון?
"גם האנשים שסיפרתי להם, החברים שלי, זה היה אחרי שהייתי בטוח באלף אחוז בתגובה שלהם. ואפילו אז, היה לי קשה. ואני גם לא רואה סיבה לעשות את זה. מי שחשוב לי שידע יודע. אני לא מוכן לקשר עכשיו, חוץ מזה שאני לא רוצה לפגוע במשפחה שלי. יש לי אח קטן שאני מתאר לעצמי שהחברים שלו לא יקחו את זה טוב. אני לא בטוח שהוא בעצמו יבין וההורים שלי סתם ייפגעו, אז למה? "
אמרת שגילית את עצמך.. מה בעצם גילית?
"אני לא אוהב הגדרות ואני לא יודע איך להגדיר את עצמי, החברה מגדירה אותי כהומו. אני רק יודע שטוב לי עם מי שאני ועם ההחלטות
שעשיתי עם החברים שלי סביבי, פעם אמרתי שאני שונא את העובדה שאני הומו וידידה שלי אמרה לי 'הומו זה לא מי שאתה, זה חלק ממך, חלק קטן עם השפעה גדולה ומדהימה, אתה מדהים כמו שאתה והעובדה שאתה הומו רק עיצבה את האישיות שלך קצת אחרת, גרמה לך להתמודד יותר ואין לי ספק שהיא הפכה אותך למדהים אפילו יותר'. בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה אבל לאט לאט אני מבין ומפנים את זה. זה לא אני, זה רק חלק ממני וזה לא חלק רע… אני חושב שאני נורמאלי לחלוטין, אני נראה כמו כל אחד אחר, אני מתנהג כמו כל אחד אחר והדבר היחיד ששונה בי זה שאני אוהב בנים ולא בנות אז מה? זה לא הופך אותי למפלצת, אני רוצה ויהיו לי ילדים ומשפחה כמו לכל סטרייט, ככה שנכון לעכשיו – טוב לי עם מי שאני. יובל בן 16. זהו."

"אין דבר יותר קשה מהידיעה שההורים שלי, שאני חלק הם והם חלק ממני, שאמורים לאהוב אותי כמו שאני, לא מסוגלים לקבל אותי"

נגה, דו מינית בת 17 מספרת איך זה לחיות עם הורים הומופובים:

"לפני שנה וחצי הבנתי שאני נמשכת גם לבנות. הייתי מאוד תמימה, ולא ידעתי בדיוק איך כולם יגיבו. אפילו לא חלפה לי האפשרות בראש שיתרחקו ממני בגלל זה. ספרתי לחברות שלי, ולאחים שלי – האנשים הקרובים אליי ואף אחד מהם לא התחיל להתייחס אליי אחרת. כולם קבלו אותו כמו שאני. כמובן שעדיין הייתי בתהליך של גילוי עצמי, עדיין, לא ידעתי מה אני רוצה יותר, מה פחות ושתפתי אותם בהתלבטויות שלי. מדי פעם הלכתי לאגודה [האגודה למען הקהילה ההומולסבית בת"א] וכולם מסביבי היו כ"כ בסדר ותומכים, ראיתי שכולם מקבלים אותי כמו שאני, והכול בסדר, חשבתי שגם ההורים שלי יגיבו ככה. בכלל נעלמו לי לגמרי מהראש כל גילויי ההומופוביה שלהם שכ"כ היו מרגיזים אותי פעם.
ישבתי איתם, ספרתי להם על ההתלבטויות שלי, והם פשוט נדהמו. רק עכשיו במבט לאחור אני רואה עד כמה הם היו בהלם ולא ידעו איך להגיב. באותו רגע חשבתי לעצמי 'הם סתם מגיבים כמו כולם ואין להם מה לומר'.
במשך השבוע לאחר מכן, דברנו על הנושא קצת ושמתי לב למין התנגדות. אבא שלי ביקש ממני לא לספר על זה לאף אחד, כדי שחברות שלי לא ינתקו איתי קשר, אימא שלי התביישה בי, רצתה לקחת אותי לפסיכולוג ש'יחזיר אותי למוטב'. ואז דברנו על זה שוב, ואמרתי להם שבשלב מסוים אני אנסה להיות עם נשים וכך אדע מה אני אוהבת, הם רמזו לי ברור מאוד שכל עוד אני חיה בבית שלהם, אני חיה על פי הכללים שלהם – משמע להוציא לעצמי את המחשבות האלה מהראש ולא לנסות בכלל.
הבנתי שאין ממש עם מי לדבר, ושהם פרימיטיביים ואטומים, לקחתי צעד אחורה, אמרתי להם שיצאתי מהקטע הזה ואלו סתם דברים שעברו לי בראש. הם "האמינו". או יותר נכון, רצו להאמין. ועד עכשיו הכול ממשיך ככה. מדיי פעם שואלים קצת שאלות, רומזים, הם גם מפחדים לדעת. בהתחלה הם חשדו בכל מי שהבאתי הביתה, חקרו אותי על הקשרים ביננו, עם חלק אסור היה לי להיפגש בכלל. לאט לאט למדתי איך לסבן אותם, אני לא אוהבת את זה, זה נורא לשקר להם כל הזמן, לחיות בהרגשה הזאת שהם לא מכירים את כולי, שאני צריכה לשקר להם על מי שאני, זה חלק בלתי נפרד ממני. והם לא יכולים לקבל את זה"
– ומה איתך? את מקבלת את עצמך?
"אני מי שאני וזהו. מי שלא מתאים לו – בעיה שלו, אני כזאת. אני לא מסתירה את זה מאף אחד, אני פתוחה וגלויה, היחידים שלא יודעים זה ההורים שלי וזה לטובתם האישית. חוצמזה – אין לי בעיה להכריז את זה. טוב לי עם זה.."

הומופובים יהיו כנראה חלק בלתי נפרד מהעולם שלנו, תמיד. כך גם הומואים, לסביות, דומיניים וטראנסג'נדרים .השאלה היא האם יש סיכוי שהם ילמדו לחיות ביחד? בלי חיכוכים כואבים לכל אחד מהצדדים?

 

Leave a Reply

פורום תמיכה
תמיכה במייל
לאתר