TwitterFacebook

גם בנים נאנסים

יש מישהו שיכול להכיל בלי לרחם? ככה, לקבל אותי כמו שאני? בלי לחקור, בלי לשאול: "מה זאת אומרת שאנסו אותך, איך?" אתה גבר, איך לא התנגדת?

אני חושב שבנים שנאנסים חווים השפלה כפולה ומכופלת, כי עליהם להתמודד גם עם כל הבושה מעצם היותם בנים. מהרצון לקבור את זה ולא לדבר לעולם כדי ש"הגבריות" שלהם לא תיפגע בעיני אחרים.
מילות וידוי מהבטן אל הלב מאת: roey_16

אתמול ישבתי עם המטפלת שלי וניסינו יחד למנות את כל הבעיות שהביאוני עד לדלת חדרה.
עם כל השאר הסתדרתי מצוין. סיפרתי לה על דיפרסיה ועל דכדוך, סיפרתי על עצב וייאוש. סיפרתי על ריבים עם ההורים, אאוטסיידר של החיים. הכל יצא ממני והמילים זרמו. אך ב-ISSUE המרכזי לא יכולתי לגעת.

"אני מרגישה שיש משהו שאתה עוצר אותו, מונע ממנו לצאת…מה אתה חושב שיקרה אם תספר לי"?

"אממ..אממ….גמגמתי..האדמתי…שברתי שיניים כדי שזה ייצא…אבל זה תקוע. אני פשוט מתבייש לומר את זה. אני מרגיש מושפל לומר את המילים האלו"

"תנסה….תספר לי את הדברים כאילו אתה מספר על חבר טוב שלך שעובר את הדברים".

ניסיתי וזה לא עזר. השתתקתי כמה דקות. מהרהר, מעורער. מנסה להילחם בשדים האלה, בבושה, בדמעות…לבסוף יריתי לעברה: "את יודעת שגם בנים נאנסים"?

החל מאותו רגע ועד לשעות אלו, אני מתחבט עם עצמי אם לכתוב את הדברים כדי שעוד בנים/נערים/גברים שאולי קוראים בפורום, באתר, יוכלו להרגיש את התחושה הזו שהנה, זה קורה. אומנם לא מדברים על זה. אומנם קוברים את זה. הבושה הזו מעצם היותי בן. הבושה הזו שחיללו אותי, חבורה של חלאות אדם.

פתאום חשבתי לי כמה כמוני יש. מחפשים את עצמם בין הררי השנאה, הגועל, הנקמה, הכאב, הייאוש. כמה כאלה עוד קוברים את עצמם. מתחבאים מאחורי הרי הבושה, ההשפלה, זו שתסתיר ותמנע מהם לספר את הכאב הזה. והנה, רק לפני חודש נתקלתי בעוד פגיעה כזו דומה לשלי. מישהו כתב לי לתיבת המייל אחרי שהזדהה עם דברים שכתבתי וסיפר לי שהכאב הזה שאני מדבר עליו מאוד מוכר לו ואם יש שם לכאב הזה ואני בוחר שלא לומר אותו.

הרגשתי חשוף. ערום. נבהלתי לגמרי. היה לי ברור למה הוא התכוון. שנינו יודעים במה מדובר. השבתי לו שכן. יש לו שם, אך כרגע בוחר לא לומר אותו. מאותו רגע הפכנו קרובים וירטואלית לסוג זה של כאב. בלי לגעת בסיפור אחד של השני, אנחנו כן מדברים על הכאב שאחרי. על כל התסמינים שמגיעים. על הפחדים, על הבושה, על הדמעות. על הקושי לצאת עם זה ולנסות להתמודד ומהפחד הזה מהחברה שעדיין לא כל כך שמעה…או ששמעה בחצי אוזן, אולי ראתה סרט שמנסה להסביר. אבל כמה באמת מכירים בן שנפגע מקרוב? איך זה ירגיש כשיעמוד מולכם אחד שכזה ויספר את מה שעובר עליו?.
יש אנשים שבאמת יכולים להכיל בלי לשפוט? בלי הפחד הזה להמשיך ולשלם ולהמשיך ולהיות במשבצת הקורבן שאני כל כך רוצה לצאת ממנה?
יש מישהו שיכול להכיל בלי לרחם? ככה, לקבל אותי כמו שאני? בלי לחקור, בלי לשאול: "מה זאת אומרת שאנסו אותך, איך? איפה? (כן, כן, גם את זה שמעתי)
ושמעתי גם: "אתה גבר, איך לא התנגדת? מה, אתה פראייר? הייתי נכנס בהם, הורג אותם, בי אף אחד לא יגע"

ולא, זה לא סוג התגובה שאני מחפש. ורציתי להגיד משהו שחשוב לי שכל מי שיקרא את הדברים ידע. חלקכם יודעים זאת. אולי כולכם. ובכל זאת, חשוב שהדברים יאמרו כי לא חסרים אנשים חסרי טאקט בחברה הזו שלנו, שמחפשים רק להרע במקום לעזור.

אונס הוא אונס. נקודה. בן שנפגע לא עשה זאת מרצון. אונס לא קשור למיניות. אונס הוא לא מין. אונס זה לכפות את עצמך על מישהו אחר באלימות. ללא הסכמתו.
בנים שנאנסים הם לא "הומואים" או "נושכי כריות" (לא שחלילה יש לי בעיה עם הומואים. רק חשוב לי להבהיר שהנוסחא הזו שאנשים טועים לעתים ועושים, היא לא נכונה). בנים שנפגעו לא בחרו להיפגע. ואחרי שהם עוברים פגיעה מינית שכזו שלפעמים מתפרשת על חודשים של השפלה ואיומים, צריכים אחר כך להחביא את עצמם עם כל הצרות שלהם כדי שלא יזכו לחוסר הבנה משווע מאנשים שלא כל כך מבינים ולא תמיד קשובים.

אני חושב שבנים שנאנסים חווים השפלה כפולה ומכופלת, כי עליהם להתמודד גם עם כל הבושה מעצם היותם בנים. מהרצון לקבור את זה ולא לדבר לעולם כדי ש"הגבריות" שלהם לא תיפגע בעיני אחרים. כדי שלא ימשיכו לחוות התעללות נוספת מאנשים שלא יבינו איך זה שלא התנגדתם, איך זה שלא הגשתם תלונה, איך זה שלא קרעתם אותם..איך זה שלא "התנהגתם כמו גברים" וכיסחתם להם את הצורה ובמקום זה נפגעתם.

בנים שנפגעים צריכים להתמודד עם כל הקשיים והתסמינים שעוברות הבנות שחוו אונס או פגיעה. וזה אומר פלאשבקים, סיוטים, דיכאון, חוסר אמון, חשדנות, ייאוש ועייפות..ועוד ועוד ועוד….זה לא פוסח עלינו. אלא נמצא וחי ובועט ודורש את הטיפול בכדי שנרגיש תחושה של הקלה.

על קצה המזלג יריתי פה מעט דברים ופתחתי צוהר לעולם הזה של "בנים שנאנסים" ואני יודע שעל כל משפט שאמרתי, פספסתי עוד שניים שלושה חשובים. אך כל מה שרציתי הוא לפתוח את הדלת בפני המושג הזה ומה שעומד מאחוריו, עם כל הקשיים שלו. כדי להאיר מעט עיניים שלא יודעות ולא פקוחות, ואלו שזו פעם ראשונה שהם קוראים זאת.

והכי חשוב, לאותם בנים, אלו שאני מאמין שקוראים ולא מעיזים לדבר את זה. ששותקים את זה.

הסיפור וההתמודדות של הרקדן והכוריאוגרף עידו תדמור

Leave a Reply

פורום תמיכה
תמיכה במייל
לאתר