TwitterFacebook

דיאלוג בחשיכה

אימא'לה, המחשבות לא הפסיקו לרצד לי בראש,מה אני צריכה את זה? למה לי להיכנס לשם? ואם אני לא אצליח לצאת? מיטל פרנקוביץ ממליצה על התערוכה "דיאלוג בחשכה  ומעניקה לנו מבט אחר ממקום קצת שונה.

עמדנו ליד קיר שחור, יד ימין על הקיר, מלפנים הכול שחור לא רואים כלום ואני עמדתי קצת לפני הסוף, עמדנו בטור עשרה חברים טובים. יש קול מבפנים (מתוך ה"מבוך") שקורא לנו ומנחה אותנו.
אני צועדת עם כולם, נשארים בטור "תישארו בטור,יד ימין על הקיר לא לעזוב!" אמר הקול, הייתה לי עוד שנייה לברוח, לצאת החוצה לחזור בי, אבל נשארתי. נכנסנו פנימה לא רואים כלום, כזה חושך לא ראיתי מעודי מעבירה את האצבעות מול העיניים כבר מרגישה שנוגעת באף-וכלום!

כבר היינו בפנים,קרני האור האחרונות נעלמו כלא היו, יד ימין עדין על הקיר ועכשיו הקול הזדהה:
"לי קוראים אייל ואני אלווה אתכם בתערוכה "דיאלוג בחשיכה" אייל לקוי ראיה, הוא החל לאבד את מאור עיניו בגיל 16.5 עקב מחלה תורשתית. התקדמנו הגענו למעיין ירידה, קולי רועדת וחושבת מזה לא רוצה ליפול אני לא רואה כלום, בטעות נתקלתי באייל (זה מה שקורה שהולכים באפלה מוחלטת) והוא החזיק לי את היד, עזר לי לעבור את הירידה (מעין גשרון) ואמר "מרגישים שאת פוחדת, אבל אין לך ממה לחשוש" כל כך רציתי להאמין לו. הגענו לחדר הראשון, אייל פתח את הדלת וכולנו נכנסנו, הוא אמר לנו לעזוב את הקיר ולהתחיל למשש דברים, לפתע הבנתי שהגענו ליער, היה רעש של ציפורים, עזבתי את הידיים של ענבר ויונתן והתחלתי להסתובב בכוחות עצמי נתקלת בדברים,מועדת, מרגישה במבוקים על הקירות. בוץ, ענפים וזרדים על הרצפה ופתאום משום מקום דחפתי את היד למים, נבהלתי, התחלתי למשש ומסתבר שזו הייתה מזרקה כמו כן אני מרגישה צורך לציין ש"נכנסתי" בכמה וכמה עצים.
ושוב קולו של אייל מנחה אותנו כיצד לעבור לחדר הבא, נכנסנו, פתאום כאב חד ברגל, נתקעתי במשהו.
המשכתי הלאה הרגשתי משהו על הקיר, כמו גולגולת של פרה ממשיכה להסתובב ואז בליבי חשבתי ברוך השם מצאתי כיסא ושולחן (שכנראה בו נתקעתי קודם לכן…) על השולחן היו חפצים ואז אייל שאל "מה אתם מצאתם?" דניאלה אמרה "קומקום", נועה צעקה "תמונה", רן אמר "שידה", טל אמרה "סכו"ם" וגד (חבר במערכת) מצא מיטה (איך לא?!). אייל אמר "כל הכבוד מצאתם את הכל,ועכשיו לחדר הבא".
עלינו על גשר ודלת נסגרה, עלינו לסירה, אייל עזר לנו לשבת, שרנו שירים,היה ענק,הסירה הטלטלה, המים על פנינו, ממש כיף חיים והכל בחשכה. הודינו לרב החובל והגענו לרחוב סואן, איזה רעש, צעקות, צפירות, ילדים צורחים ומישהו מכדרר כדור, יונה מגרגרת, שכנה משתעלת (ומה לא?!).
הרגשתי במערבולת, פחד, אייל אמר שכרגע אנחנו על נמצאים על המדרכה ושנתחיל להסתובב בדרך תוך כדי מישוש הרגשתי חלון,מישהו (תסלחו לי ) ממש טיפש השאיר אופניים שכולנו נתקלנו בהם, אייל אמר שהגיע הזמן לחצות את הכביש, חצינו, כולנו נתקלנו במדרכה שבצד השני כשניסינו לעלות עליה. מצאנו גם מכונית (שהקריצו מהארכיון של ערוץ 1,לפי ההרגשה היא מלפני מיליון שנה מינימום).
היעד הבא שלנו היה השוק,שיא השיאים, רעש, בלאגן, המולה, ריחות וצעקות הלכנו בסמוך לקיר ובדרך מששנו ירקות, פירות והרחנו עשבי תיבול. בהחלט חוויה חווייתית, אף פעם לא חוויתי את הצד הזה של השוק, תמיד שהולכים לשוק (כדוגמת הכרמל) יש מיליון וחצי אנשים וגם אני (שברוך השם רואה) נתקלת באנשים. כשלא רואים שאר החושים מתחדדים ומגלים שהרעש בשלב כלשהו מציל אותך אך באותה העת גם בלתי נסבל…
מהשוק הגענו לחדר ריק,רק שטיח, אייל אמר להתבודד ולשכב על השטיח,שכבנו. לפתע הרגשתי שהכל עולה כמו שהולכים לישון ומרגישים מערבולת ונפילה, הדמעות החלו מציפות את העיניים, המוזיקה הדהדה, ואז החלה מציפה אותי שלווה, המחשבות בהירות יותר, מפוקסות. משם הלכנו לבר הזמנו אוכל,הברמנית הייתה עיוורת, והצליחה באופן מיומן ומדויק להחזיר לכל אחד עודף במדויק ולספק את המבוקש, התיישבנו בבר, בזה היינו זקוקים לעזרה ואייל עזר ערכנו שיחת סיום –כשם התערוכה דיאלוג בחשיכה.

התערוכה גרמה לי להודות על הדברים שמובנים לי מאליהם כמו מאור עיני, ועל החברים הנפלאים שלי שעזרו וכיוונו.
זה בהחלט נותן מבט ממקום אחר.

"דיאלוג בחשיכה"
התערוכה הוצגה כבר ב100 ערים ב-15 מדינות ברחבי העולם, נפתחה בארץ ביולי 2004 וננעלה בספטמבר 2007. המבקרים מלווים בידי מדריכים עיוורים ומוגבלי ראיה לתוך חללים עירוניים ועוברים חוויה המצליחה לגשר בינם לבין עולמם של כבדי הראיה.

Leave a Reply

פורום תמיכה
תמיכה במייל
לאתר