TwitterFacebook

הדרך הנכספת אל הרשיון

הדרך הנכספת אל הרשיון

הדרך המתישה והמפותלת לעלייה על הכביש.
ענבל מספרת על הדרך הפתלתלה לרשיון הנהיגה הנכסף.

 

 שיעור I

יצאתי מבית-ספר. קבענו את השיעור הראשון בשער בית-ספר ביום שישי בשעה 10:50. הוא אמר שהוא יגיע באוקטביה לבנה. לא לקחתי בחשבון שביום שישי בשעה הזו אני לא היחידה שמחכה לשיעור נהיגה. כשהגיע אוטו "ל" לבן הלכתי מהססת ושאלתי אם הוא ראובן. הוא סימן לי להתיישב במושב שלידו ויצאנו לדרך. הוא עצר את האוטו במרחק שני רחובות מבית-ספר והתחלפנו, התיישבתי במושב הנהג, בפעם הראשונה לקראת נסיעה (ולא סתם בשביל להרגיש איך זה לשבת במקום הזה). הוא נתן לי הסבר קצר על החלקים שיש בכל רכב-קלאצ´, הילוכים, מעצור יד, בלם, דוושת דלק (גז! גז!). אח"כ הוא שירטט את המנוע והסביר על הפעילות שלו. אחרי שסיים עם כל ההסברים הללו והעברת הילוכים "על יבש" הוא אמר לי להדליק את האוטו, לשחרר את הקלאצ´ לאט לאט וללחוץ את הגז. והרי איזה פלא – האוטו נסע! בהתחלה זה היה קצת מבלבל ומפחיד – רחובות רמת-השרון היו עמוסים באדם ומכוניות כאילו שהם לא שמעו שיש נהגת חדשה בכביש שעוד לא ממש יודעת לנהוג… עזבנו את רמת-השרון, נסענו (כלומר נהגתי) לכיוון תל-אביב, קצת אוטוסטרדה וחזרה לבית-ספר. איזו תחושה נפלאה זו הייתה – חזרתי לבית-ספר בhigh. העברתי הילוכים (עד הילוך רביעי!), עליתי על הכביש המהיר, נהגתי בעיר והאוטו לא נכבה אף לא פעם אחת. התחושה של אותו שיעור לא חזרה יותר. זה היה משהו חדש, מרענן, מיוחד. משהו שציפיתי לו באמת המון זמן. כבר ראיתי את כל החברים שלי נוהגים, טועמים מטעם החופש והעצמאות, וחיכיתי ליום שבו גם אני אתחיל ללמוד.

 תיאוריה

כרגיל במדינתו כשצריך לעשות משהו, מסתבר שהמשרד הממשלתי הנוגע בדבר שובת. וכך היה גם במקרה התיאוריה – במשרד הרישוי היו עיצומים במהלם לא נערכו מבחני נהיגה עיוניים, תיאוריות. המקום היחיד בו נערכו תיאוריות סדירות היה חיפה. להגיע לחיפה זו פרוצדורה שלמה מבחינתי-להפסיד יום לימודים, להגיע לתל-אביב מוקדם בבוקר, לתפוס רכבת לחיפה, להסתדר בתוך חיפה, לקוות להכנס למבחן (במידה ונשארו מספיק תיאוריות והחיפאים לא מילאו את המכסות שלהם). העדפתי לדחות את האפשרות של לנסוע לחיפה למקרה בו לא תהיה אפשרות. אולם, לשמחתי הרבה החלו נערכות תיאוריות יום בשבוע במשרדי הרישוי השונים (כלומר ביום שני בשבוע היו תיאוריות באריאל ובתל אביב, ביום רביעי בפתח-תקווה וכו´). כשהגעתי קרוב להשלמת מכסת השיעורים המינימלית (28 שיעורים) ניגשתי למבחן התיאוריה. מבחן התיאוריה בנוי משלושים שאלות בנושאי התמרורים, דיני תעבורה ומבנה הרכב. את לוח התמרורים למדתי יפה, ברוב החוקים שלטתי, אבל בפרק מבנה הרכב-שלטתי פחות… יום לפני התיאוריה קיבלתי שיעור מעמיק בנושא מנוע ארבע הפעימות מידי אבא. אבל יצא ובטופס התיאוריה שאני קיבלתי יותר מדי שאלות עסקו בהחלפת גלגלים, לחץ אויר בגלגלים וגלגלים רזרביים. נראה שהימרתי נכון, כי לשמחתי היו לי פחות מארבע טעויות ועברתי את התיאוריה. התקשרתי למורה שלי והודעתי לו שאני מוכנה לגשת לטסט שבועיים אחרי.

טסט I  

אכן שבועיים לאחר התיאוריה ניגשתי לטסט. היה זה יום שני בשבוע, נר רביעי של חנוכה, הייתי בת 17 ושלושה ימים. אחרי לילה שבקושי הצלחתי לישון בו, הוא אסף אותי מהבית של סבתא בשעה שש וקצת בבוקר. בשעה שבע כבר הייתי בגני-התערוכה, מוכנה לצאת לטסט. הוא איחל לי בהצלחה, יצא מהאוטו ואחרי כמה רגעים נכנס לאוטו הטסטר. הוא נתן הוראה להתחיל לנסוע וכך עשיתי, הוא מבקש לפנות ימינה – ואני פונה ימינה, הוא מבקש בצומת (כלומר בכיכר) לפנות שמאלה ואני מקיפה אותה יפה ואז פונה שמאלה (ורואה בעיניו את תחושת האכזבה שלא נכנסתי נגד התנועה בכיכר כמו שהוא ציפה שיקרה). הכל הלך חלק, אפילו הלב הפסיק להלום, ברדיו התנגנו כמה מהשירים האהובים עלי ביותר אלא שלפתע בפניה שמאלה בצומת T הייתה אי הבנה קלה שגרמה לכך שהופתעתי בלחיצה עדינה של הטסטר על דוושת הבלם (הוא חשב שאני עומדת להתחיל נסיעה למרות שהגיע רכב, ואני התכוונתי להתקדם מעט כדי לשפר את שדה הראיה שלי). במקום להתווכח איתו בנקודה זו המשכתי בטסט כרגיל, עשיתי באותו בוקר סיור בכל שכונות צפון תל-אביב, במקומות בהם לא נהגתי מעולם. אחרי מחצית השעה חזרנו למשרד הרישוי כשבלבי התקווה שאולי היום אקבל רשיון (אומנם הוא בלם אותי, אבל הוא עשה לי סיבוב כל כך ארוך עם כל כך הרבה פניות, כך שיכול היה לראות שזה חריג). חזרתי הביתה, וכולם ישנו. אחרי כמה שעות של הסתובבות מעלה ומטה בבית בחוסר מעש ובחוסר שקט החלטתי להשלים כמה שעות. קיוויתי שאולי בארבע אני אקבל חדשות טובות. אבל החדשות, הלא טובות הגיעו עוד קודם. התעוררתי והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה "נכשלתי בטסט". המחשבה הזאת לא הרפתה לא באותו יום, וגם לא ביום שאחריו, אבל כעבור זמן מה השלמתי עם העובדה שאני לא שייכת לבני המזל שעברו טסט ראשון. שצריך לחכות, ולקוות לטוב בפעם הבאה.

טסט II

כעבור שבוע ושני שיעורים כבר הייתי מוכנה ובשלה לצאת לדרך שוב. תחושת הכישלון הייתה כל כך צורבת. מי שלא עבר את זה כנראה לא יבין, אבל באותו רגע, כן, נראה שזה בהחלט סוף העולם. הטסט נקבע הפעם ליום לימודים והייתי צריכה להתחפף באמצע היום מהלימודים (הודעתי לחברה הפעם, ולשאר אמרתי שיש לי בדיקות). יצאתי לטסט עם נערה נוספת. לה הייתה זו הפעם השלישית. ביקשתי להיות הראשונה, ראשית רציתי להיפטר מזה מה שיותר מהר, לא לסחוב עוד את ההתרגשות, ושנית בגלל שכל פעם הסתבכתי עם היציאה מהחניות ורציתי למנוע מעצמי את זה (אגב, לא הייתה שום חניה בטסט הזה). עלה לאוטו הטסטר, טיפוס משונה עד מאוד, הוא בדק את הטפסים, וידא שאני היא הנערה בתמונות שמבקשת לגשת לטסט, וביקש שלא אפסיק לחייך לעולם. יצאנו לדרך. כבר ההתחלה לא הייתה טובה – אני העדפתי להמתין שהכביש יתפנה ואז להתחיל בנסיעה והוא רצה שאני אצא לכביש עמוס מכוניות. בתגובה הוא אמר שהוא לא מוכן לשמוע על המושג זהירות ושהזהירים הם אלו שעושים בסופו של דבר את התאונות. בהמשך הוא רצה שאני אעקוף רכב לפני כניסה לכיכר ובקיצור, לא היה מרוצה באופן כללי. אני מודה שזה היה מלחיץ, לא ידעתי כבר איך הוא מצפה שאנהג וכך קרה ששתי טעות גורלית שגרמה לי לחכות עוד שבועיים לטסט הבא…

חזרתי לבית-ספר (אצלנו לא שמעו על קיצוץ בשעות לימוד, או על יום לימודים קצר…) להמשך היום. הפעם סיפרתי לשני חברים (לאחת מבחירה, אחד לא ממש מתוך בחירה, אבל לא הצטערתי שסיפרתי לו). הבנתי שטוב לקבל תמיכה, עידוד, דברים נכונים וברורים שבמצב כזה חשוב לשמוע  (דברים כמו "זה הופך אותך לבנאדם פחות טוב?", "כתוב לך ברשיון באיזה טסט עברת?" או "תראי כמה נהגים יש על הכביש. בסוף כולם נוהגים. ואת לא יודעת אם הם עברו בטסט ראשון, שלישי או שתים עשרה…").

 טסט III

אחרי הטסט השני לא רציתי יותר לשמוע על נהיגה, הייתי מותשת מטסטים, וליתר דיוק – מכישלונות. אחרי הטסט הוא לא התקשר להודיע לי שאכן לא עברתי, זה היה ברור מעל לכל ספק. גם אני לא טרחתי להתקשר אליו. עבר שבוע עד שאזרתי כוחות מחודשים והתקשרתי. הוא שמח לשמוע אותי והצהיר "יופי שהתקשרת, כי כבר קבעתי לך תאריך חדש. מתי את רוצה לגשת, יש ביום רביעי הבא טסט ויש ביום חמישי הבא". יום חמישי מיד ירד מן הפרק, הרי אסור להפסיד מתמטיקה… קבענו ליום רביעי. זה היה יום שני או שלישי בשבוע וקבענו שיעור רענון ליום רביעי, שבוע לפני הטסט. במהלך השיעור הוא הודיע לי שאני יכולה לגשת ביום ראשון אם אני רוצה. מיד הסכמתי.

יום ראשון הלך והתקרב, וביום שישי אחר הצהרים נזכרתי שלא שילמתי את האגרה, משמע – אני לא יכולה לגשת לטסט. צריך להמשיך ולפרנס את משרד הרישוי בכל טסט וטסט. כבר הרגשתי שאולי זה סימן, ושזו טעות לגשת לטסט, ושאולי עדיף לחכות.

בוקר ראשון הגיע, ובמבצע-על מיוחד, עם הזריחה, יצאנו אני ואבא לכיוון תל-אביב. מול משרד הרישוי נפרדנו ואבא עשה את דרכו לסניף הדואר היחידי שפתוח בשבע בבוקר בתל-אביב – במקווה ישראל. לפני שהתחיל הטסט אבא הספיק להחזיר את הקבלה על האגרה ששולמה.

גם בטסט הזה הייתי הראשונה לנהוג. יבשתי במושב הנהג מחכה לטסטר שיכנס וישנה גורלות, אך אבוי, חשכו עיני – לא היה זה אחר מאותו טסטר שהיה לי שבועיים לפני. אותו אחד שחשב שתפקידו הוא ללמד אותי איך לנהוג, ולא לבחון את יכולות הנהיגה שלי. הפעם ידעתי כבר איך לנהוג (תרתי משמע). בחרתי בטקטיקה הפשוטה – לשתוק. התעלמתי מההערות שלו ובחרתי שלא להתייחס אליהן (לא שלא היה לי מה להגיב, כן? אבל באמת שכבר רציתי רשיון). הוא לקח אותי במסלול קל במיוחד מחמת השעה – המקומות המכשילים, "קירות המוות" האהובים על הטסטרים למינם  היו עמוסים בשעה זו, והיה צריך לחמוק לאזורים שקטים וריקים ממכוניות. אחרי זמן קצר (לכל היותר עשר דקות, או רבע שעה) הוא ביקש ממנו לעצור בצד הדרך. היססתי, שאלתי אם לעשות חניה של ממש ברוורס וכל הפרוצדורה, והוא אמר שאני פשוט אעצור בצד ונחליף.

אחרי הטסט נכנס המורה לאוטו ודיבר כל הנסיעה חזרה לבית-ספר אל הפרטנר שלי לטסט. "הטסטר ביקש ממני לשאול אותך למה נרדמת?". הוא נזף בו, וכעס ואלי בכלל לא התייחס. אחרי פרק זמן נכבד הוא טרח להודיע לי "את עברת".

קבלת הרשיון

לקח לרשיון יומיים להגיע. זה הרגיש כמו נצח. פחדתי שמישהו שם במשרד הרישוי יתחרט ויחליט להכשיל אותי. ביום הטסט עוד התקשרתי בערב למורה לשאול אם הטסטר לא התחרט ("אני יודעת, הוא קצת לא נורמלי…", "מה אמרתי לך? שעברת נכון? אז זה לא השתנה. פשוט את היית לא נורמלית בפעם הקודמת, הוא בסדר גמור…"). ביום למחרת התקשרתי אליו שוב ושוב לשאול מה עם הרשיון. בצהרים הבנתי שכבר לא אזכה לראות אותו. אם הזכרתי את העיצומים התכופים של משרד הרישוי אז הפעם הרשיון התעכב בגלל מחדל אחר של משרד-הרישוי, ברק פגע להם במערכת חשמל ונפל להם המחשב. ביום שלישי הרשיון המיוחל הגיע. נסענו במיוחד להוד-השרון לשלם את האגרה (שוב, כן גם אחרי שעוברים את הטסט צריך לשלם אגרה נוספת) ולהצטייד בשלט "נהג חדש". את הנסיעה הראשונה שלי עשיתי בחושך ובגשם. תנאי דרך שמעולם לא נהגתי בהם קודם לכן. ואם תנאי הדרך לא הספיקו, אז מאחורי ישבו להם אחי ואחותי, ולצידי אמא, שאולי מן הראוי לציין שדי דאגה לגורל האוטו. במיוחד בהתחלה היא כל שניה הזכירה לי "ענבל, הברקס! הברקס!". התחושה של ואן אוטומטי ארוך ורחב שונה לחלוטין ממה שהורגלתי אליו. לא עוד שחרור עדין של הקלאצ´, לא עוד הילוכים. אמנם צריך להתרגל להגה שמסתובב באופן חלק וקל, ולדוושת גז קצת שונה, אבל יש לי הרגשה שלנוחיות מתרגלים מהר

Leave a Reply

פורום תמיכה
תמיכה במייל
לאתר