TwitterFacebook

על האיש, על המצור ועל עץ הזית. שבת פרשת שופטים, אב תשס"ו.

על האיש, על המצור ועל עץ הזית. שבת פרשת שופטים, אב תשס"ו.

נראה כאילו פרשת שופטים נחתה עלינו לא משומקום, אלא דווקא בהזמנה, כשהיא מתאימה את עצמה למצב הקשה שעבר על מדינת ישראל בתקופה האחרונה, ומזכירה לנו כמה דברים על התנהגות בזמן מלחמה. נעמה מלכיור מזמינה אתכם לדון בפרשת השבוע, על פי "פרשת השבוע"…

‏25/08/2006

א' אלול תשס"ו

"וְאָמַר     אֲלֵהֶם     שְׁמַע     יִשְׂרָאֵל     אַתֶּם     קְרֵבִים     הַיּוֹם     לַמִּלְחָמָה" (דברים כ', 3)

נראה כאילו פרשת שופטים נחתה עלינו לא משומקום, אלא דווקא בהזמנה, כשהיא מתאימה את עצמה למצב הקשה שעבר על מדינת ישראל בתקופה האחרונה, ומזכירה לנו כמה דברים על התנהגות בזמן מלחמה.

פרשת שופטים (ספר דברים, פרקים ט"ז 18-כ"א 9), מחולקת למקבצים קטנים של חוקים וציוויים אשר אין ביניהם חוט מקשר המצביע על מגמה משותפת. במאמר זה נתמקד בחלק האחרון של הפרשה (פרק כ'), בו מתוארים חוקי המלחמה של עם ישראל מול אויביו, וננסה אולי גם לחשוב קצת על עצמנו היום, לאחרונה. בפרק כ' של ספר דברים, מצוי אוסף חוקים אשר בא לענות על שאלות, מוסריות ברובן, של חיילים בעת מלחמה. שאלות כמו: האם מותר להרעיב אוכלוסייה על מנת לקדם משא ומתן על שלום, או מה מותר ליוצא למלחמה לעשות, והיכן הגבולות, מקבלות תשובות בפרשה זו.

הסוגיה הראשונה שנבחן מדברת על נתינת פטור מהשתתפות במלחמה לאנשים מסוימים, על רקע סיבות פרטיות: : "וְדִבְּרוּ  הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם  לֵאמֹר  מִי  הָאִישׁ  אֲשֶׁר ב ָּנָה  בַיִת  חָדָשׁ  וְלֹא  חֲנָכוֹ  יֵלֵךְ  וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ  פֶּן  יָמוּת  בַּמִּלְחָמָה  וְאִישׁ  אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ:  וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר  נָטַע  כֶּרֶם  וְלֹא  חִלְּלוֹ  יֵלֵךְ וְיָשׁב  לְבֵיתוֹ פֶּן  יָמוּת  בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר  יְחַלְּלֶנּוּ:  וּמִי  הָאִישׁ  אֲשֶׁר  אֵרַשׂ  אִשָּׁה  וְלֹא  לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב  לְבֵיתוֹ  פֶּן יָמוּת  בַּמִּלְחָמָה  וְאִישׁ אַחֵר  יִקָּחֶנָּה:" (כ', 5-7). כלומר – למרות המצב הלאומי הקשה, ולמרות המלחמה, ישנם כאלה אשר מוצאים מן המערכה בשל סיבות פרטיות כמו חנוכת בית, או נישואין. הוצאת קבוצה זו מן המלחמה נובעת מההבנה ההומאנית שאנשים כאלו, לא מימשו עדיין את השאיפות העמוקות והאנושיות ביותר הקיימות באדם, ולו לרגע. שאיפות אלו הן הקמת משפחה, נישואין או בניית בית. אנשים אלו אמנם בנו את הבית, אך עוד לא הספיקו לגור בו. הם הרימו חופה, אך טרם נישאו, ונטעו כרם, אך עוד לא הספיקו ליהנות מפירותיה. יתכן שהמלחמה תקטע את חלומם להקים בית ומשפחה (כנאמר: "פן ימות במלחמה"), ולכן הם באים בעדיפות על פני בעלי משפחה, אשר יוצאים להגן על המולדת. החוק המקראי רואה באלו פטורים מיציאה לקרב (בימינו אפשר לחשוב על זוגות צעירים, למשל, או על נשים בהריון).

החוק הבא בו נדון, מעלה סוגיה מוסרית המתרחשת בעת מלחמה, והיא מצור על עיר. הפסוק הפותח את החוק הוא פסוק י': " כִּי  תִקְרַב אֶל  עִיר  לְהִלָּחֵם  עָלֶיהָ  וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ  לְשָׁלוֹם:".  עצם הלשון "כי תקרב", מעיד על כך שהפעולה נעשית במהלך המלחמה, ולא בתחילתה. המעשה הראשון שעל הלוחם לעשות הוא – "וקראת אליה לשלום", כלומר – לנסות להגיע לשלום או למשא ומתן תחילה, ובשום פנים באופן לא להרעיב את העיר, ולא להמיתה על-ידי מחלות. במילים אחרות – לנסות להגיע להבנה, בטרם נעשית פגיעה ישירה באזרחים. המשך החוק מורה להתחיל במצור, אך ורק אם וכאשר נכשל ניסיון למשא ומתן מהצד השני. במצב כזה – במלחמה כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים.

נעזוב  לרגע את המשך החוק, ונחזור כמה שורות מעלה, על איסור הפגיעה באזרחים. אין ספק שחוק זה מעלה אצל רבים מאיתנו אסוציאציה של הנפגעים האזרחיים משני צידי הגבול – תושבי הצפון מירי הקטיושות, ותושבי לבנון מהפגזות צה"ל. אך נעזוב לרגע בצד את ההשוואות.

חוק מעניין נוסף המפורט במקבץ, הוא אחד החוקים המוסריים החשובים ביותר בתולדות החוק המקראי, והוא נכון גם לימינו. חוק זה קושר קשר דווקא לטבע:  "כִּי  תָצוּר  אֶל עִיר  יָמִים  רַבִּים  לְהִלָּחֵם  עָלֶיהָ  לְתָפְשָׂהּ לֹא  תַשְׁחִית  אֶת  עֵצָהּ  לִנְדֹּחַ  עָלָיו  גַּרְזֶן כִּי  מִמֶּנּוּ תֹאכֵל  וְאֹתוֹ  לֹא  תִכְרֹת  כִּי  הָאָדָם  עֵץ  הַשָּׂדֶה לָבֹא  מִפָּנֶיךָ ב ַּמָּצוֹר:" זהו חוק מעניין ביותר בחשיבותו, כיוון שהוא אינו עוסק ישירות בחייל התוקף, והוא אינו משרת את מטרות המצור כלל ועיקר. להיפך – פקודה זו עלולה להאט את תפקודה של מכונת המלחמה. אז מדוע היא מופיעה בכל זאת? באמצעות איסור יוצא דופן זה, התורה מביעה את השקפתה על היקום ועל  הדרך בה חייב האדם להתייחס אליו. לפי השקפה זו, אין להפריע לטבע למלא את תפקידו המוגדר, ואיסור חמור הוא לנצלו לפעולות הנוגדות את המהות המוטבעת בו. לפי הסבר זה, כריתת עצים היא ניצול הנוגד את מהות הטבע, כיוון שתפקיד הזה הוא להניב פירות, קרי להזין בהם בני אדם, קרי להעניק חיים. לפיכך, כריתת עץ מאכל בעצם משרתת את המצור, כי במקום שהאילן יעניק חיים, הוא הופך להיות סיבת המוות. לפיכך התורה מתירה אך ורק כריתת עצים שאינם למאכל, ולצורכי ניידות המלחמה בלבד.

חוק זה חשוב גם היום, במלחמותינו שלנו. זאת לא רק משום החשיבות האקולוגית או ההסבר המקראי. זאת דווקא כדי להשריש בלב הלוחם את הידיעה שגם מול ההרס סביב, אשר חלק ממנו הוא יצר בעצמו, לא הכל מותר.

ומה כל זה לנו היום? איך זה קשור? עלינו ומצאנו על לא מעט דברים דומים. לפי חוקי המלחמה, קרב הוא צורך לחיזוק עם, ויש לבצע אותו. יחד עם זאת, החוקים נחקקו כנראה על-מנת שהמלחמה לא תצא מגדרה, ותישאר בין אנשים וכנגד מטרה מסוימת. לכן חשובים הם חוקי מלחמה אלו, אשר שומרים על הטבע האנושי ולא מאפשרים ליצר הרע ולכוחניות להשתלט. אין התורה מטיפה: "עשה שלום ולא מלחמה" לחינם. התורה ידעה היטב שמילים יפות לא יבטלו את יצר המלחמה, מה גם שלעיתים המלחמה היא מוצדקת, כאשר מדובר בזכות קיום, למשל. לכן נכתבו חוקים אלה, שהם למעשה דרך פעולה עקיפה. בעזרת חוקי המלחמה, מנעה התורה את הפיכת החייל לרובוט, שאינו זוכר מהי מטרת הקרב, והיא עוררה מחשבות בלב אנשי הצבא, כדי שלא ישכחו את חשיבות השלום, וחס וחלילה יהפכו למכונת מלחמה שמטרתה היחידה היא לנצח. בעצם מחשבות אלו, זרעה התורה זרעים ראשונים של שאיפה לשלום.

חשוב לציין, לסיכום, שעד כמה שחוקי המלחמה יזכירו לנו דברים שקורים במלחמותינו שלנו כעם בעל מדינה, אל לנו מלהשוות באופן ישיר כיצד היה עלינו לנהוג, על פי ההלכה, במלחמות ישראל. החוקים הללו הם מודל למחשבות התורה, ולגישותיה כלפי חלק מהנושאים הקשורים במלחמה, והם אינם הלכה כיום. אך מי ייתן ונדע לשאוף כעם להיות מוסריים יותר, ולא לשכוח שחשוב מכל הוא לא הניצחון ולא הקרב, אלא השגת השלום.

Leave a Reply

פורום תמיכה
תמיכה במייל
לאתר