יש לי חלום

"I have a dream"  / מרטין לותר קינג

"I have a dream that my four children will one day live in a nation where they will not be judged by the color of their skin but by the content of their character "

 

על מרטין לותר קינג שמעתי בפעם הראשונה רק השנה, לאחר הרצאה שאני ובת דודתי עשינו על הגזענות של שנות האלפיים, אותה גזענות שבועטת ונושמת מהעבר וזועקת לתוך ההווה.

מרטין לותר קינג נולד באטלנטה שבג´ורג´יה למרטין לותר קינג האב ולאם אלברטה ויליאם קינג. למד סוציולוגיה ותיאולוגיה לתואר הראשון, וקיבל דוקטורט בתיאולוגיה סיסטמתית מאוניברסיטת בוסטון בשנת 1955. נישא לקורטה סקוט ב-1953, ולבני הזוג נולדו ארבעה ילדים. ב-1954 התמנה להיות כומר בכנסייה באלבמה.

בשנים הללו, למרות שארה"ב הצהירה על מדיניות של שוויון זכויות ללא הבדל גזע דת ומין עדיין היו בארה"ב חוקים שקיפחו את זכויותיהם של השחורים. היו מקומות ציבוריים כגון ספסלים וברזיות שנשמרו אך ורק ל"לבנים", היו מסעדות ומקומות שיועדו ללבנים בלבד. מדיניות זו נקראה מדיניות ההפרדה, שכן היא שמרה על הפרדה בולטת בזכויותיהם של הלבנים ועליונותם על השחורים. אפליה הייתה גם במקומות עבודה, בשכר ובקידום מקצועי, בקבלה לאוניברסיטאות וכו´. האפליה הבוטה ביותר הייתה במדיניות ההפרדה בבתי הספר הציבוריים. בני האדם נמדדו ע"פ צבע עורם.

שחור שהעז להתנגד לחוקים או נמצא אשם בהפרתם, גם אם ההוכחות לא תמיד היו אמינות, יכול היה להיענש בעונש מוות, תליה או שריפה של ביתו או חוותו.

ההפרדה באוטובוסים, שם היו שחורים צריכים לשבת בנפרד, בסוף האוטובוס, ואף לוותר על מקומם עבור אדם לבן, הפכה לסמל גזענות כלפי השחורים בארה"ב. מרטין לותר קינג היה לאחד ממנהיגי המתנגדים להפרדה זו.

לאחר מקרה בו אישה שחורה סירבה לוותר על כיסאה ללבן, החליט קינג לעשות מעשה, והצטרף למנהיגי "חרם האוטובוסים של מונטגומרי", בו החרימו השחורים את האוטובוסים בשל ההפרדה הגזעית. קינג אף ארגן אוטובוס בו יוסעו רק שחורים, והעלייה של לבנים אליו נאסרה. בעקבות החרם פוצץ ביתו של קינג, אך פעילויותיו במאבק לשוויון זכויות הובילו לכך שבסופו של דבר חוק הפרדה באוטובוס נפסק.

מרטין לותר קינג היה שותף לתנועה האמריקאית לזכויות האזרח, הייתה זו תנועה חברתית שניהלה מאבק ארוך, לא אלים בעיקרו, למען זכויות האזרח שוות ולשוויון במסגרת החוק, בעיקר לאזרחים האפרו-אמריקאים של ארה"ב.

ב-4 באפריל 1968 נרצח מרטין לותר קינג בעת ששהה במוטל בממפיס טנסי.

כמה שנים קודם לכן, ב28 באוגוסט 1963 נאם מרטין לותר קינג מעל מדרגות אנדרטת לינקולן בוושינגטון את נאומו המפורסם: "I have a dream", בו הוא מדבר על משאלה אחת, על חלום שפעפע בליבם של אלפים עבדים שחורים... שמפעפע בתוך ליבי מאז היום שעברתי לגור בחולון.

 

שלום, שמי קסה גטו. אני תלמידה בבי"ס קציר בחולון בכיתה י"ב.

ללא השם האמהרי שלי, וצבע עורי רבים היו חושבים כי אני ילידת הארץ... ממש מלח הארץ. אך שמי וצבע עורי זועקים את מי שהנני.

מזה שנתיים שאני מרצה על הגזענות, על האפליה הזאת, כלפי העדה שלי. רבים אומרים שאנחנו בשנות האלפיים, שלא ייתכן שהאפליה הפרימיטיבית, שנובעת מבורות, עדיין קיימת. אם כך, איך ייתכן שכששמעתי את נאומו של מרטין לותר קינג פעם ליבי? הרגשתי עצבות עזה מצד אחד, ומצד שני שמחה... מישהו כבר יצא להילחם על אותם זכויות שאני נלחמת בכל כוחי לשנותם.

אם הגזענות אינה קיימת, אמרו לי אתם איך זה ששנים פחדתי להביט בראי? איך זה שרק אחרי כ"כ הרבה כאב הייתי מוכנה לקבל את עצמי, שחורה?. איך יתכן שהיום, בשנות האלפיים, שערי בתי ספר בארץ נטרקים בפני ילדים אתיופים?, איך זה שדווקא פה, במדינה הזו, שהוקמה בידיים רועדות, מגואלות בכאב, בייסורי אנשים שברחו מהצל של עצמם לפני כשישים שנה מפני שנענשו על מי שהינם, איך זה שדווקא כאן מרימים אצבע מאשימה ומלגלגת לעבר האתיופים כשטוענים שרמת ההשכלה ירודה? איך זה שדווקא היום, כשהכול פתוח וכבר מכירים בזכויות של שוויון עדיין ישנם קולות של הרס, קולות צורמים הקוראים להפרדה בין שחורים ללבנים?

הכאב הכי גדול הוא שאני עליתי לארץ ישראל לא בגלל שבחרתי, לא בגלל שנפשי חשקה להכיר עולם חדש, מודרני... היו אלה הורי שהלכו בעיוורון מוחלט אחרי החלום שלהם להגשים את יהדותם. ובגלל אותו חלום על ארץ רחוקה, ארץ זבת חלב ודבש ישבתי לילות וביקשתי להיות לבנה, ביקשתי לכפר על מעשה שמעולם לא עשיתי.

בעבר היה לי שם עברי, זה היה אמור להקל עליי להשתלב בחברה הישראלית. משום מה זה טשטש את זהותי, ושנים יצאתי למסע חיפוש עצמי. כשהייתי ילדה קטנה והילדים היו קוראים לי "כושית! כושית במבה! תחזרי לארץ שלך! לכי לטפס על העצים, לשם את שייכת! זו בטח לא הארץ שלך!" שאלתי: לאיזו ארץ אני צריכה לחזור?. הדבר הנורא שיכול האדם ליצור זה השנאה, היא ממלאת את הלב, היא ממלאה את הראש במחשבות של הרס וזדון, היא מחפשת אחר אשמים, שהרבה פעמים הם חפים מפשע!

אל תופעת האפליה והגזענות נחשפתי רק כשהגעתי לחולון, השכונה שלי הייתה שכונה של לבנים. היינו המשפחה האתיופית הראשונה בשכונה. הייתי, מן הסתם, הילדה האתיופית הראשונה בכיתה ובבי"ס בכלל. הילדים תמיד הציקו, המורות היו חסרות אונים, ההורים הרימו גבה לנוכח התלמידה השחורה בכיתת בנם/ביתם.

וההורים בבית לא יודעים עברית, לא מכירים בזכויות הילד, לא נמצאים שם כשהילד זועק...

הרגשתי חשופה לגמרי, כאילו מישהו בא ותלש את עורי, משאיר אותי עירומה בפני הילדים שנהגו להרים אצבע מאשימה, ולהשמיע קולות של גנאי ולגלוג להם לא יכולתי להגיב בשל דלות אוצר הקללות שהיה בפי.

כשאף אחד לא רצה לשבת לידי, שנאתי אותי. כשאף אחד לא הזמין אותי לימי הולדת, ישבתי בחדר ובכיתי על מי שאני. כשקיללו אותי, החזרתי באותן קללות. אנשים ברחוב הביטו בי במבט מתנשא, ולי לא היה דבר שיכול היה לעזור לי להתגונן בפניהם. הייתי עומדת שעות על מעקה האמבטיה, מביטה בראי, עושה העוויות ומנסה למצוא את החלק הפגום בי. אף פעם לא מצאתי דבר מלבד צבע העור שזעק: את שונה!!! חלמתי להיות לבנה. חשבתי שרק ככה אוכל להצליח בחיים. חשבתי שביום שאהיה לבנה, העולם יחייך אליי, הילדים יאהבו אותי, השכנה בדלת ממול תפסיק לטרוק את הדלת בכל פעם שתראה אותי... לכל זה השתוקקתי, על כל זה חלמתי, זה מה שהחזיק אותי בין דקה לדקה... מעולם לא הכרתי אדם ששנא את עצמו בגלל מי שהוא, מעולם לא הכרתי אדם שברח מעצמו בגלל שברחו ממנו, מעולם לא הכרתי אדם שפחד כ"כ בגלל מי שהוא... אני הייתי כזאת. בכיתי בלילות, ביקשתי לשלוח יד בחיי, לשים להם קץ...לברוח למקום שבו יאהבו אותי... שלא ישפטו אותי על צבע עורי אלא על מי שהנני.

עם השנים למדתי שאין בי דבר פגום. למדתי שתמיד ישפטו אותי בגלל אותם סטריאוטיפים, שההתנתקות שלי ממי שאני מחלישה אותי, ששום בגד ושום הפרת נורמה בעדה שלי לא יסירו את צבע עורי, וזה חלק ממני, למדתי לאהוב את זו שהביטה בי בראי כל בוקר, למדתי שכדי לקחת חלק בעולם הזה אני חייבת לקבל את עצמי ולצאת למאבק על הזכויות שלי: הזכות שלי לחיות, הזכות לאהבה כמו כול אדם חופשי. חזרתי לשם האמהרי שלי, קסה, נתן לי ה´ מתנה שנייה, והחלטתי בפעם הראשונה לקבל אותי.

היום אני רוצה להגיע רחוק כמו שאני, צבע העור לא אמור להגביל אותי. מי היה מאמין שיהיה לי את האומץ לקום ולהיאבק? לחשוף בני נוער לאותה שנאה עיוורת שאיימה עלי, ובמקומות אחדים עדיין קיימת? מי היה מאמין שיבוא היום ויהיה בי את הכוח לספר את מכאוביי ללא פחד? מי היה מאמין שהחלום של מרטין לותר קינג עדיין לא מומש? אנחנו טוענים שהמדינה דמוקרטית, שלכולם יש זכויות.  תתבוננו רגע בבקשה במדינה שלנו - איך זה שכבר חלפו שלושים שנה מאז העלייה הראשונה ועדיין האתיופים לא משולבים בחברה הישראלית? איך זה שסוגרים דלתות של בתי ספר בארץ בפני ילדים אתיופים? איך זה שאחותי עדיין רוצה להיות לבנה כשם שאני רציתי בילדותי?.

אני רוצה להמליץ על מתן פרס דן דוד לארגון הפועל כדי להביא את השינוי המיוחל בחברה הישראלית. ארגון הפועל למען יוצאי אתיופיה בישראל ברוחו של מרטין לותר קינג – מאבק מתמשך על שוויון זכויות בדרכי אי-אלימות, באמצעות סיוע ויעוץ משפטי, חינוך ועוד. הארגון שבחרתי נקרא "טבקה". פירוש השם בשפה האמהרית הנו "עושה צדק". טבקה נוסד על-ידי אנשים מהאליטה האינטלקטואלית של הקהילה האתיופית, ובראשו עומד עורך-הדין הראשון ממוצא אתיופי שהוסמך בישראל. מטרת הארגון היא מימוש זכויותיהם של יוצאי אתיופיה וקידום שילובם בחברה הישראלית, מימוש והגנה על זכויותיהם המשפטיות והאזרחיות. הארגון מגיש הדרכה וסיוע משפטיים לחברי הקהילה, ופועל לקידום החינוך ואפשרויות השילוב, להעצמת ציבור יוצאי אתיופיה בישראל, להקניית מידע בנושאים של זכויות הפרט וזכויות הקהילה אל מול מערכות השלטון השונות, למתן כלים ואמצעים להתמודדות עם מערכות אלה, לקידום זכויות אדם ואזרח, ולקליטה נכונה והעצמה של עולים.

כששמעתי על מרטין לותר קינג התרגשתי. אני חושבת שמנהיגים כאלה צריכים להיזכר גם בדפי המחברת של היסטוריה לבגרות. אולי אם נלמד על אנשים חזקים, מנהיגים שנתנו את כול כולם לחלומם, אולי אז גם נוכל להבין איך לשנות את מה שקורה בחברה. כי משום מה יש לי תחושה שאנחנו חוזרים על עקבות ההיסטוריה כאילו לא למדנו מאומה...

חשיפה לחלום של מרטין לותר קינג בקרב בני הנוער אולי תוביל לשינוי. את החלום שלו חולמים עוד בני נוער שחורים ומוגבלים שמשום מה החברה רואה בהם גורם מאיים. אולי החשיפה אליו תעזור להם לחלום ולהילחם על החלומות שלהם.

מרטין לותר קינג סחף לשינויי, על אף שידע כי עלול הוא לשלם על חלומו בחייו. אם תפתחו היום ערוץ אמ. טי. וי תראו שחורים, ומוזיקה אפרו-שחורה. יש היום יותר שילוב של השחורים בפוליטיקה.

ואני רוצה רק לומר שלי יש חלום:

שיום אחד תרוץ/ירוץ לראשות הממשלה אתיופי/ת, שבמקומות עבודה מכובדים ישבו גם אתיופים, שלצד יו"ר בחברות הייטק יהיו גם אתיופים ולא רק בתור מנקי משרד, שבטלוויזיה יהיו אתיופים ולא רק בתפקידי משנה זוטרים. לי יש חלום שילדים אתיופים ירגישו חלק מהמדינה הזאת, שלא יברחו ממנה, כי אין לנו ארץ אחרת.